דילוג לתוכן

יציבות ומשילות, האומנם?

המהלך הפוליטי של נתניהו ומופז חידד את הדיון הציבורי בשני מונחים מרכזיים – יציבות ומשילות. השניים טוענים כי המהלך יביא ליותר יציבות וליותר משילות, האומנם?

ישנה הבחנה בין יציבותו של משטר, לבין יציבותו של שלטון. בכל הקשור ליציבות המשטר, הרי שהדמוקרטיה הישראלית הפגינה עד כה עמידה מרשימה בשורת מבחנים קשים ביותר במהלך חייה הקצרים – החל ממלחמות אינסופיות עם עשרות אלפי הרוגים, מערכות בחירות סוערות וחילופי שלטון, דרך רצח ראש ממשלה וכליאתם של מנהיגים בכירים שסרחו. יציבותו של המשטר בישראל איננו עומד בבסיס המהלך הפוליטי האחרון.

היציבות השלטונית היא הבעיה – המונח מתייחס לשאלה אחת ברורה: מהו קצב תחלופת השלטון בהתאם לאפשרות שהחוק מספק? במילים אחרות, אם החוק קובע שכהונת ממשלה היא ארבע שנים, אזי אם הן מתקשות לסיים את מלוא כהונתן באופן עקבי ולאורך זמן, ניתן לקבוע שישנה בעיה של יציבות שלטונית. בספרו "באין ממשלה" שפורסם לפני מספר חודשים, פרופ' אמנון רובינשטיין טוען שהמערכת הישראלית סובלת בנוסף גם מחוסר יציבות מיניסטריאלית, כלומר קצב תחלופת השרים בתוך הממשלה הוא גבוה מדי, דבר שמקשה מאוד על ביצוע מדיניות עקבית.

צודקים נתניהו ומופז באשר לטענתם שמהלך זה מחזק את היציבות השלטונית בישראל. אין ספק כי המהלך עוצר למעשה את המגמה המדאיגה של השנים האחרונות באשר לתקופת כהונתן הקצרה – לעיתים ברמה ביזארית – של ממשלות בישראל. זו תהיה הממשלה הראשונה מזה שנים רבות שצפויה לסיים כהונה מלאה. אולם הם טוענים בנוסף שמהלך זה יביא גם לחיזוקה של המשילות. בכך הם מספקים לנו הבטחה על הנייר בלבד.

משילות לעומת יציבות שלטונית, מורכבת יותר להבנה ולמדידה. ישנה אי הסכמה בקרב החוקרים באשר להגדרתו המדויקת ואופן מדידתו של המונח. נעשה בו שימוש בדיסציפלינות שונות ומגוונות, ועל כן יש צורך להכניסו להקשר הרלוונטי לדיון. פרופ' דוד נחמיאס, מי שטבע לראשונה את המונח בעברית (באנגלית governance או (governability טוען כי, משילות היא יכולתם של מוסדות הממשל, לעצב, ליישם ולהעריך באופן שטתי ועקבי את המדיניות הציבורית. לתפיסתו חוסר יכולת זו בשנים האחרונות הביא בין היתר למשבר משילות בו שרויה המערכת הפוליטית בישראל. בעניין זה לא ברור כיצד המהלך הפוליטי מביא לשיפור ביכולת להניע רפורמות.

בהקשר הפוליטי מונח היציבות מצוי בתוך המשילות ולא להיפך. כך למשל מתייחס הבנק העולמי ליציבות כאחד הקריטריונים למדוד את המשילות עצמה. אולם אין זה פשוט כל-כך – ראשית, פרט לקריטריון היציבות ישנם גם בין היתר קריטריון שלטון החוק וקריטריון הבקרה על השחיתות – שני קריטריונים אלו מצויים בשחיקה מתמדת בשנים האחרונות בישראל. שנית, משילות ויציבות קיימות גם במדינות שאינן דמוקרטיות. ברוסיה לדוגמא, יכולת המשילות והיציבות השלטונית מצוינות, אולם ישנו ספק גדול באשר לאופיו הדמוקרטי של המשטר.

לכן, הביקורת של מתנגדי המהלך באשר לפגיעה בעקרונות הדמוקרטיים נכונה ובמקומה. על עובדה אחת פשוטה לא ניתן להתווכח – מעולם לא הייתה אופוזיציה קטנה כל כך בישראל ואין בכלל ספק שהכנסת בהרכבה הנוכחי איננה מייצגת כיום את רצון הציבור. מדובר בסטייה משמעותית ומדאיגה מעקרונות הדמוקרטיה. ידוע שללא אופוזיציה אמיתית אין דמוקרטיה אמיתית.

אולם ישנה הבטחה במהלך הפוליטי הזה לתחילת פתרון משבר המשילות, משבר שבעצמו מהווה איום על הדמוקרטיה – שינוי שיטת הממשל הוא תנאי הכרחי לתחילת הפתרון, אך הוא איננו תנאי מספיק. אם המהלך יביא באמת לשינוי המיוחל והנדרש אזי נקבל כבר בעוד שנה וחצי שינוי משמעותי במערכת הפוליטית בישראל – זהו הישג גדול מאוד. שינוי השיטה יביא לשינוי המערכת הפוליטית, עד אז ולמשך שנה וחצי בלבד ראוי לתת סיכוי למהלך זה, חרף הביקורת.

מודעות פרסומת

נאום אובמה

דירה תל אביבית ישנה במרכז העיר. קומה רביעית ואחרונה. קירות עמוסי ספרים. אופנים שעונים על הצד. על השולחן מאפרה עמוסה, גביע גבינה תשעה אחוזים חצי ריק ולפ-טופ. אה, נכון, וגם אובמה אחד שנאם את אחד הנאומים החשובים ביותר מאז סיומה של המלחמה הקרה. "אביב העמים הערבי" הביא את מנהיג העולם החופשי להציג בפני העולם את מדיניות ארה"ב כלפי המזרח התיכון וצפון אפריקה. מה לעשות שאנחנו תקועים גם כאן ב Middle East, כך שהדברים בחלקם כוונו גם אלינו. ברק אובמה

ישבתי יחד עם חבר טוב שלי וצפינו יחדיו בנאום דרך הלפ-טופ. לפרקים אחזה בי תחושה כאילו הזמן חזר לאחור אל 29 נובמבר 1947 ואני יושב בתל אביב כישראלי, כיהודי, כציוני, ושעוד רגע מרפסות העיר יתמלאו בשאגות שמחה של המוני יהודים. וכל ההמון יגלוש לרחוב דיזינגוף וימלא את כולו – מהנמל ועד אבן גבירול – וירקוד עד הבוקר. לפרקים נכחה גם השואה בסלון, וכאילו כל הפחדים שלנו, החרדות שלנו והנקמות שלנו, התערבבו עם העשן הסמיך והתמקמו להם על השולחן בין הלפ-טופ לגביע הגבינה הריק. 

בשנת 1848 פרץ "אביב העמים" באירופה. באותה שנה פרסמו קארל מרקס ופרידריך אנגלס את המניפסט הקומוניסטי. מרקס חשב שהמהפכה מגיעה סוף סוף. הוא טעה כאמור. עמי אירופה התקוממו באותה שנה באופן ספונטני. התקוממותם נבעה מהסדר הפוליטי שעוצב שלושים שנים קודם לכן, בקונגרס וינה בשנת 1815. באותו קונגרס חילקו המעצמות את אירופה מבלי להתחשב ברצון ובשאיפות של העמים השונים. הגבולות כאילו הונחתו על ראשם של האנשים – ולכן בסופו של דבר העסק התפוצץ – עמי אירופה החלו בהתקוממות.

כך מתאר דיוויד תומסון את שנת 1848 בספרו "אירופה מאז נפוליאון" (הוצאת זמורה ביתן, כרך א', עמ' 221): "1848 פתחה את עידן ההמון…תועמלנים רדיקליים הכינו את המהפכות, ומניגים לאומיים הופיעו לאחר שהן פרצו […] ממשלות העתיד נאלצו להשלים עם כך, שבידי ההמונים היה המפתח הראשי לפוליטיקה, והנהגת דעת הקהל – או עיוותה – על ידי זכות בחירה כללית, היתה לצורך ראשון במעלה של הפוליטיקאים".

163 שנים עברו מאז אותו "אביב עמים", אשר גרר שנים לאחר מכן, תמורות מהותיות ששינו את העולם: שתי מלחמות עולם עם מילוני הרוגים, מלחמה קרה ארוכה של עשרות שנים, מעבר מעולם דו קוטבי לעולם חד קוטבי ושינויי מגמה עם עלייתן של סין והודו, התעוררותה של דרום אמריקה, רב-תרבותיות המאיימת על אירופה, גלובליזציה, דמוקרטיזציה, וטכנוליזציה תפסו מקום נכבד בעולמנו. Manifest Destiny או "הייעוד הגלוי" היה המדיניות של ארה"ב באותה תקופה. נשיאה ה 11 של ארה"ב, ג'יימס פולק, הוביל את המדיניות הזו – הפצת הרעיונות הדמוקרטיים. 

ג'יימס פולק, נשיאה ה 11 של ארה"ב

163 שנים עברו מאז אותו "אביב עמים" אירופאי ומדיניות "הייעוד הגלוי". גם אז, כמו היום, נשיא ארה"ב הוא מהמפלגה הדמוקרטית. "אביב העמים הערבי" הביא את אובמה לשאת נאום היסטורי. נאום שכלל בעיקר את השינויים בתוניסיה, לוב, תימן, סוריה ואיראן.

המתנו בציפייה דרוכה כאילו מדובר כאן על נאום של מנהל הבנק שלנו שדן בפומבי על מסגרת האשראי שלנו. סיננו שיחות טלפון וויתרנו על תרגומם של ערוצי התקשורת הישראליים. נאומו של אובמה החל כשהאור נכח, אך בסיומו החשכה בקושי אפשרה לי למצוא את מתג האור.

מדיניותה של ארה"ב תואמת כמעט לחלוטין את תפיסותיי המדיניות. הדבר היחיד שצרם לי היה חוסר השלילה המוחלט של זכות השיבה של הפלשתינאים לישראל. פרט לכך, קווי 67 על בסיס חילופי שטחים, מדינה פלשתינאית עצמאית מפורזת, הכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי וחלוקתה של ירושלים – מקובלים עליי לחלוטין.

אבל אז הגעתי לביתי ופתחתי YNET. "מקורבי ראש הממשלה אומרים", כך נכתב בכותרת הראשית, ש"אובמה לא מחובר למציאות". הבושה גרמה לי להירדם מהר ולקוות שהשמש תזרח עלינו גם מחר. 

החתונה המלכותית

אין לי כוונה לזלזל במונרכיה הבריטית, זה פשוט מצחיק אותי. מרוב כמות הזיונים שהיו על מיטות ארמונות אירופה, אני מודה שקשה לי מאוד להבין את הסתאבות שושלות המלכים והמלכות של בריטניה. היו שם אדוארדים, וג'ורג'ים, ואליזבטים, ופיליפים, וויקטוריות, ודיאנה אחת. אולם, החתונה המדוברת שכעת אני צופה בה דרך הטלוויזיה הביאה אותי להתעניין דווקא במלכת האם ויקטוריה.

המלכה האם ויקטוריה (1837-1901). אישה גדולה הייתה, עבת בשר, שיער לבן אסוף בקפידה לאחור ושמרנות בריטית קלאסית הוקרנה ממנה תמיד. מה שעורר את סקרנותי כלפיה הייתה רשימת תשעת הילדים שהיא הביאה לעולם. היא התחתנה עם הנסיך אלברט שהיה גם דודנה. לשניים נולדו ארבעה בנים וחמש בנות:

אדוארד השביעי (מלך אנגליה); אלפרד (דוכס אדינבורו); ארתור (דוכס קונוט); לאופולד (דוכס אולבני); ויקטוריה (קיסרית גרמניה); אליס (דוכסית הסן); הלנה (דוכסית שלזוויג הולש-טיין); לואיז (דוכסית ארגייל); וביאטריס (נסיכת בטנברג).

אין ספק רשימה פלצנית. אבל מה זה דוכס ?

אז בתוך האצולה הבריטית ישנה חלוקה לחמש רמות: תואר האצולה הגבוה ביותר הוא דוכס (מהמילה הלטינית duce – מנהיג צבא). לאחר מכן יש מרקיז, ארל, ויקונט וברון.

ישנה הבחנה בין מונרכיה אבסולוטית למונרכיה חוקתית. בעוד שהסוג הראשון שגשג היטב במאות ה 16 וה 17 (לדוגמא מלכי בית סטיוארט בבריטניה ובית בורבון בצרפת), המאות ה 18 וה 19 הביאו להדחת רוב המונרכיות באירופה, אולם המונרכיה הבריטית התאימה את עצמה היטב לשינוי המציאות והובילה את הסוג השני – המונרכיה החוקתית.

במונרכיה החוקתית, כמו זו הבריטית, המלך מעביר את סמכויות השלטון וניהול המדינה לידי הנציגים ונבחרי העם. ניתן לומר כי ככל שהדמוקרטיה הייצוגית התקדמה, כך ירד ערכה של המונרכיה, עד אשר הגיע לשיווי משקל מסוים. הביקורת כלפי המונרכיה נסובה סביב שני טיעונים מרכזיים: ראשית, העלות הכספית הכבדה של קיום מלוכה. שנית, הנצחת הרעיון של זכות המוקנת לאדם בשם ייחוסו המשפחתי בלבד.

אולם המעניין בבית המלוכה הבריטי קשור למונח 'מלוכה בחסד האל' (Divine Right of Kings). דוגמא למלוכה מהסוג הזה ניתן למצוא ברוסיה של טרום מהפכת 1917. שמרנים אירופאים האמינו בגישה זו הגורסת, כי המלך מחויב רק כלפי האל, ולא כלפי האזרחים. לא ניתן לערער על דעתו של המלך והוא הפוסק האחרון. גישה שמרנית זו נעלמה מן העולם במהלך המאות ה 18 וה 19. אולם, בבריטניה, חרף שיווי המשקל והתרבות הפוליטית שמציבה את בית המלוכה כגורם טקסי בלבד, החוק הבריטי מותיר בשורה התחתונה את המילה האחרונה לבית המלוכה. הפרלמנט למעשה מהווה זרוע של המלך ולא להיפך.

אם נבחר דווקא את הג'ורג'ים בין השנים 1660-1952 נגלה כי היו ששה כאלה: הראשון מלך בריטניה ואירלנד כלא את אשתו למשך 32 שנים. השני אהב מלחמות ירושה ממושכות. השלישי סבל מנפש מעורערת וחוסר שפיות, הרביעי התנהג כמו ג'יגולו ובייש את בית המלוכה. החמישי והשישי תפקדו בזמן מלחמות העולם של תחילת המאה העשרים. (אגב, אליזבת השנייה היא הבת של אליזבת המלכה-האם שהייתה אלמנתו של ג'ורג השישי).

או לחילופין נבחר את האדוארדים שהיו שמונה בין השנים 1272-1972. שמונה אדוארדים. הראשון גירש יהודים, השני נרצח על ידי אשתו והמאהב שלה. השלישי נקם את רצח אביו – כלא את אימו והוציא להורג את מאהבה. הרביעי שלט והודח, חזר בכוח והודח שוב. החמישי נכלא במצודת לונדון עם אחיו. השישי הוביל את הרפורמציה. השביעי היה אהוד אך הורחק בשל התנהגות לא נאותה. התנהגות דומה הביאה גם להרחקתו של השמיני. היה גם אדוארד 'הנסיך השחור' שהוביל ניצחונות במלחמת מאה השנים, ואדוארד 'המעונה' שנרצח והפך לקדוש ב 1001 ואדוארד 'המאמין' שהיה כמה מפתיע, מאמין גדול.

מטורפים ומטורפות עמוסי כסף זה תמיד מעניין. מעניין יותר מה מחכה לנו עם הזוג המאושר שהצליח לסחוף אחריו את כל הבריטים. אולי פרשות פייסבוק עסיסיות? אין ספק שיהיה מעניין כל עוד סדרת הקומדיה 'המונרכיה האנגלית' נמשך…

50 שנים למשפט אייכמן

השבוע מלאו 50 שנים לאחד המשפטים החשובים ביותר שהתקיימו במדינת ישראל מאז ומעולם – משפטו של אדולף אייכמן. מצאתי השבוע מאמר של נתן אלתרמן תחת הכותרת "עלבונה של ארגנטינה". המאמר פורסם ב 10 ביוני 1960 בעיתון דבר. החלטתי להביא את המאמר במלואו, חרף הזמן שחלף. אני חושב שאלתרמן נוגע במאמרו בסוגיות שרלוונטיות גם היום ליחסי הבינלאומיים של ישראל, אולם עיקר המאמר דן באמת בלכידתו של אייכמן, ההצדקה המוסרית והפנייה לארגנטינה. 

עלבונה של ארגנטינה / נתן אלתרמן

עלבונה האמיתי של ארגנטינה לא ישראל גרמה אותו. את עלבונה האמיתי עלולים להנחיל לה מאמציה לייחד לעצמה, לאחר לכידתו של אייכמן, תפקיד צורם ומשבש ערכים בחיזיון אנושי גדול של עשיית דיון היסטורי שאין נעלה ממנו. לכשתתחיל יריעת הפשעים הנוראים של מפקד ההריגה הגדולה בדברי הימים להיות נגולה במוחש ובמפורט לפני בית הדין הישראלי, קבל העולם כולו, עתידה עמדתה של ארגנטינה בשעה זו להיראות אף לה עצמה כפרק נלעג וקטנוני אשר גם היא, כדורשי כבודה האמיתיים כיום, אולי תבקש למחותו ולהשכיחו. יש רק לאחל לה שהתפכחותה תבוא בעוד מועד ולא תאחר.

מובן מאליו כי בשעה שאנו טוענים כלפי ממשלת ארגנטינה שעליה להתעלות במקרה זה על הפגיעה שנפגעו תקנות ריבונותה ולשים לב לרקע האחד ואין שני לו של "תקרית" זו, לכורח ההיסטורי הנחוץ שכפה את גזרתו של לוכדיו של אייכמן ואילץ אותם להתעלם לשעה מכל חישובים אחרים, הרי זו טענה של יסוד ושל עיקר. אלא שיש להדגיש בצידה, בכל לשון של הדגשה, את הנימוק הנוסף העשוי להעמיד את הדברים על חודם המוחשי והקובע, אף כי לכאורה שייך נימוק זה לא לתחום העקרוני אלא לתחום הטכני כביכול ולצד המעשי בלבד.

נימוק זה – המוזכר בדרך כלל רק אגב אורחא ועל כל פנים אינו מוטעם דיו – אומר כי הדרך שבה נלכד אייכמן והובא לישראל מוצדקת היא לא רק מפני הרקע החורג מכל מקובלות ותקדימים והכופה את הצו המוסרי העליון שלו על כול, אלא גם מפני שלמעשה לא הייתה כל דרך אחרת לקיים צו מוסרי זה. הברירה כאן הייתה לא בין הדרך החוקית והארוכה ובין הדרך הקצרה יותר. הברירה כאן הייתה בין האפשרות החד-פעמית לתפוס את קצהו של חוט המוליך אל התכלית ולא לשמטו עד לסוף ובין ניתוקו מחדש של חוט זה אולי לעולם. הדברים ברורים אך כדאי להדגישם כאן כלפי חוגים מסוימים בישראל התוהים לשם מה היה צריך לעשות את הדבר בלי לבוא בקשר עם הסמכויות הרשמיות של ארץ המקלט. כל ניסיון להפעיל תהליך ליגלי גלוי לתפיסתו של הפושע הייתה עשויה במקרה זה לגרום לכך שאותו אזרח אפרורי, ריקארדו קלאמאנס, אשר תחת מסווהו הייתה חבויה תעלומה שאין נוראה ממנה, היה נעלם שנית והפעם אולי לבלי שוב. כל תנועה קלה של משיכת תשומת לב מבחוץ אל הרשת הדקה שהתחילה סוף סוף להיטוות סביבו לא יכולה הייתה שלא להישמע בנסיבות אלו כהלמות מגושמת של צעד כבד ההורס הרס בל יכופר את כל העמל שהושקע לגילוי עקבותיו. האם רשאים היו לוכדיו של אייכמן לקבל על עצמם סיכון זה של איבוד העקבות מחדש? האם לא היו חוטאים בכך שלא רק לחשבונה ההיסטורי של אומתם אלא לחשבון דמיה של האנושות כולה? וכך גם לאחר הלכידה והזיהוי. כל פרוצדורה שהיתה קמה בין התגלותה הפומבית של היד היהודית המחזיקה באייכמן ובין אישור מסירתו לשלטונות המקומיים, כל פרוצדורה כזאת היתה עשויה לשלב במעשה זה לא רק שהיות ופתיעות שבתחום החוק הכתוב, אלא גם כוחות נעלמים שמחוץ לחוק, שהיו עלולים לעוט ולסכל הכול. וזאת בלבד מן העובדה שגם אילו היתה הסגרתו של אייכמן לידי הסמכויות המקומיות עולה בהצלחה, היה הדבר מעמיד בספק את הבאתו בפני דין ישראלי, עניין שהוא כיום מיסודי כבודו והיגיון תקומתו של העם היהודי.

כבוד ריבונותה של ארגנטינה הוא איתן, שלם כשהיה, גם לאחר הוצאת אייכמן מגבולותיה, וייתכן כי ריבונות זו כבודה רב עכשיו יותר מאשר בהיותה, ולו גם לא ביודעים, מחסה לשופך הדמים שאין נורא ממנו. אך כבוד ריבונותו של הדין ההיסטורי היה נהפך לשחוק אילו היה מעשה הלכידה הזה משתבש ונכשל מחמת רתיעה מפני השתבשותם של יחסים דיפלומטיים.

עכשיו מודיעים כי ממשלת ארגנטינה דורשת מישראל לא רק להחזיר לידה את ראש טובחיו של שליש העם היהודי אלא גם להעניש את אלה שלכדוהו. אין ספק כי ממשלת ישראל, בשעה שהודתה ולא הכחישה כי אייכמן אמנם נלכד בארגנטינה, לא חזתה מראש כי הממשלה הארגנטינית תגיב על כך בדרישות כאלו. ממשלת ישראל לא חזתה זאת מראש והיתה זו אולי מידה של קוצר ראות מצידה, אך קוצר ראות זה מקורו אך ורק ברחשי הכבוד שהיא הגתה לארגנטינה. יחס זה של כבוד והערכה הוא שמנע ממנה מלהעלות על הדעת שהממשלה הארגנטינית תדרוש כזאת.

ישראל לא תשעה להצעה להחזיר את אייכמן ולא תעניש את אלה אשר לכדוהו. עבודת הקודש שעשו אנשים אלה לא רק העם היהודי חייב להם תודה עליה, האנושות כולה היא בעלת חוב שלהם מעתה, שכן גם מלאכתה נעשתה בידיהם. עוד יש תקווה כי שלטונות ארגנטינה ידעו להתעלות על עלבון שנגרם להם על ידי מעשה נעלה והכרחי זה של דין היסטורי… ואם יעשו כן הרי לא זו בלבד שלא תהא בכך מעין השלמה עם הסגת זכויות של ריבונות, אלא שבכך תבוא לידם זכות גדולה של סיוע בעקיפין לאחד ממעשי הדין הנעלים בדברי ימי אנוש. ממשלת ארגנטינה אינה צריכה להחמיץ זכות אנושית גדולה זו ואינה צריכה להחליף בנזיד עדשים של שמירה על כבוד מדומה. שנת המאה וחמישים לריבונותה של ארגנטינה אינה צריכה להיות שנה שבה תשתעבד ריבונות זו, שהיא ריבונות הרוח והכבוד האמיתי, לדברים שאין בינם ובינה אלא סמיכות חיצונית בלבד.

חמש הערות קצרות

הערה ראשונה – אסד יפול. במקודם או במאוחר. בעוד שבועיים או שנתיים או עשרים. הוא יפול. הוא יפול בגלל שהוא לא כיבד את זכויותיהם של אזרחי מדינתו. כל תוספת למשפט זה היא רק תוספת. בשורה התחתונה זה העניין – אי כיבוד זכויות של אנשים.

גם אצלנו אנחנו בעיצומה של מגמה שבה מכרסמים לנו בזכויות. הכנסת האחרונה מצטיינת בתואר המפוקפק של כרסום בזכויותינו. מכת מכרסמים.

הערה שנייה – התקשורת היא כבר לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא הכלב החרמן שמאונן על כל רגל שהוא רואה, ולאחר פורקנו הוא נח קצת עד שהוא מזהה רגל חדשה. ככה התקשורת שלנו מתנהגת. היא חרמנית, תקשורת סטוציונרית.

ניצב אורי בר לב, מישהו זוכר? כן. כן. אותו קצין משטרה מעוטר. את הרגל של בר-לב התקשורת מאד האהבה. שם זה לא היה סטוץ, שם זה היה סטוץ קבוע. יזיז לתקופה. קראתי הבוקר שככל הנראה תהיה עסקת טיעון שבמסגרתה בר לב לא יואשם באונס והתיק יסגר.

זהו. בטח שאלתם את עצמכם אז מה העסקה פה? אז זהו, העסקה היא שבתמורה לזה בר לב מתחייב לא להיות מועמד לתפקיד המפכ"ל. צדק צדק תרדוף. האמנתי לו אז ואני ממשיך להאמין לו.

הערה שלישית – היו בחירות בגרמניה. שיטת הבחירות הנהוגה בגרמניה מרתקת.

הערה רביעית – העלאת דלק נוספת. במילה אחת: מס. בשתי מילים: תורידו מס !

הערה חמישית – קלינטון הצהירה כי ארה"ב לא תתערב בסוריה. בלוב טבחו באנשים. ארה"ב התערבה. בסוריה טובחים אנשים.

משפט קצב: גזר הדין

שבע שנים בפועל ועוד שנתיים על תנאי. עונש חמור בהחלט. אינני משפטן ועל כן אינני מתכוון לדון בסוגיות המשפטיות של משפט זה. אולם, אני כן מעוניין לדון ולו במעט, במשפט כאירוע מרכזי בתוך הדמוקרטיה הישראלית.

אני מסתייג מהאמירות שמשפט קצב הוא אירוע משמח, או אירוע עצוב. לעניות דעתי, משפט קצב הוא אירוע חשוב מאד וכל מונחי הרגשות משולים בעיני לאוויר חם באוויר. את הקביעה האם הוא היה משמח או מעציב, נוכל לקיים רק בעתיד, אך כעת זו השעה לזהות מגמות של האירוע הזה והשפעתן על הממשל.

אני מעוניין להתרכז בשתי נקודות חשובות, שצדו את עיני במהלך המשפט הזה:

ראשית, העובדה שמשפטו של נשיא המדינה לשעבר, מלכתחילה נאטם מאחורי דלתיים סגורות, מהווה פעולה אנטי-דמוקרטית בעליל. בעניין הזה, אין לי בעיה להביע תמיכה בטענותיו של האנס המורשע. לא לגיטימי שנסכים כחברה מתוקנת לקיומם של משפטים מאחורי דלתיים סגורות. דמוקרטיות ליברליות (ואינני מתכוון לדון כאן בשאלה האם ישראל היא דמוקרטיה ליברלית) מבוססות בין היתר על מרכיב השקיפות לציבור. זה בסיסי ביותר. לציבור בהחלט יש זכות להיחשף למשפט שמתנהל נגד נשיאו, גם במחיר של פגיעה בפרטיות של מתלוננת זו או אחרת.

שנית, התנהלותו הבעייתית בעיני של עו"ד ציון אמיר, פרקליטו של קצב, לאחר הקראת גזר הדין הבוקר. עו"ד אמיר נעמד מחוץ לבית המשפט כשצבא של מצלמות ועשרות מיקרופונים תקועים מולו והוא בשעתו הגדולה, גם כשלמעשה הוא הפסיד ביג-טיים. טענותיו ראויות להישמע בכובד ראש. הוא בעיקר דיבר על עניין הדלתיים הסגורות שהזכרתי קודם לכן, אך לא ניתן להתעלם שמניעיו אינם בהכרח מניעי הציבור.

אין ויכוח על בדק הבית שמערכת המשפט (והפרקליטות בתוכה) חייבת לבצע. אולם, בדק בית זה חייב להיות פנימי. אסור לפוליטיקאים להתערב בעניין. הפוליטיקאים מושחתים הרבה יותר ממערכת המשפט הישראלי. מערכת המשפט, כפי שטענתי בעבר, היא מגן הדמוקרטיה האחרון שנותר כאן. הוא מספיק חזק על מנת לבדוק את עצמו. אסור להסכים להתערבות של הפוליטיקה בתוך המערכת הזו.

עו"ד ציון אמיר רוצה להרוויח כסף. הוא עובד ומתפרנס מטיפול בתיקים של עבריינים. הטענות שלו מניפולטיביות, כיוון שהוא לא שאל את עצמו מה תפקידו כעו"ד, וגם אם שאל וענה, אזי ככל הנראה הגיע לתשובה שבעיני היא התשובה השגויה. תפקידו הוא לייצג בבית המשפט וזהו. העובדה שעורכי דין היום הפכו ליחצ"נים, דוברים או ידוענים, מחייבת אותם שוב פעם לשאול את עצמם שאלות.

"שומו שמיים" סיים עו"ד אמיר את דבריו ולפתע עזב במן עצבנות את הזירה. כמובן שלא שכחתי את הצילומים שעה קלה לפני כן, של אותו עו"ד צועד בבית המשפט ומדי פעם גם מחייך. הוא עובד אחרי הכל וזה טוב. אבל הכל הצגה, או אם תרצו אבסורד. למניפולציות יש מחיר וההשפעות עלולות להיות הרסניות. השתלחות ומניפולציות על מערכת המשפט ע"י אנשים שמניעיהם אינם זהים למניעי הציבור מסוכנות מאד. 

אנטישמיות ביו טיוב

ערב פורים נתקלתי בסרטון אנטישמי ביו-טיוב. הרשת עמוסה בסרטונים כאלה, אבל הסרטון הזה נוראי. מדובר בכ 4 דקות של אנטישמיות מהסוג המסורתי, הכולל אלמנטים דתיים. תמונות מזויפות ועריכה מגמתית.

הסיבה שהחלטתי לכתוב על כך ואף לדווח על הסרטון היא שהוא עלה לפני יומיים בלבד, ולכן חשוב להעביר את המסר בין חברים ולדווח ליו טיוב על סרטון לא הולם.

בתחתית הוידאו ישנו לינק בדווח על סרטון לא הולם. לחצו והפיצו. הסרטון הזה חייב לרדת מהרשת.

%d בלוגרים אהבו את זה: